תורה קצר ולעניין

בס"ד
   הרעיון כאן - לשתף אתכם במשהו קצר ונחמד שראיתי השבוע שקשור לפרשה או ענייני דיומא (נשתדל לחדש כל שבוע ב"נ):

לל"ג בעומר רבי שמעון בר יוחאי זי"ע

העתק מאתר .breslev-midot.com

רבי שמעון בר יוחאי גדול התנאים, היה תלמידו של רבי עקיבא. ברש"י מסכת שבועות מובא שסתם רבי שמעון בש"ס הוא רבי שמעון בר יוחאי. וכן אמרו בסנהדרין שסתם "ספרי" רבי שמעון היא. בירושלמי מובא שרבי עקיבא אמר לרבי שמעון בר יוחאי "דייך, שאני ובוראך מכירין כוחך". בזוה"ק הובא שאליהו הנביא זכור לטוב אמר על רבי שמעון בר יוחאי "לקדוש ה' מכובד מאן הוא קדוש ה' דא רבי שמעון בן יוחאי דאקרי מכובד בעלמא דין ובעלמא דאתי". רבא אמר במס' מכות שכל אשה תבקש שתלד בן כרבי שמעון.
זכה לטייל בגן עדן בעודו בחיותו. כמובא בזהר הקדוש וטייל שם בין הצדיקים כשנים עשר יום ומסרו לו משם סודות עצומים. וגם נשמות מעולם העליון באו אליו וגילו לו סודות, בכל מקום שנזכר בזהר הקדוש "קם סבא חד", היינו נשמות מעולם העליון כמו שכתב באור החמה.
כתב ברבנו חננאל "רבי שמעון בר יוחאי היה במערה י"ג שנה, ונראה לו בדרך מראות אלוהים גודל כבודו, והיה יודע בעצמו שהוא חסיד גדול".
מדוע זכה רבי שמעון בר יוחאי למעלה גדולה כזו שלא היה בשער הצדיקים, על שאלה זו עמד רבנו חננאל שם וכתב מפני "שכל הצדיקים קיבלו בעולם הזה מעין השמור להם לעולם הבא, ורבי שמעון ובנו לא קיבלו בעולם הזה, לפיכך היה להם זכות גדולה משאר הצדיקים".
כל דבריו הם בקבלה מסיני, ולכן מובן מה שהגמרא מקשה על דברי רבי שמעון בר יוחאי מדברי אביי ורבא אף על פי שאביי ורבא היו הרבה אחר רבי שמעון בר יוחאי, ביאר רבנו חננאל שם שהרי דברי אביי ורבא הם גם בקבלה שנמסר מסיני, ולכן יכולין להקשות מדיבריהם על רבי שמעון בר יוחאי.
בזהר הקדוש מובא אחרי שנסתלק רבי שמעון נשמע קול "עולו ואיתכנשו להילולא דרבי שמעון".

לפקוד קברו

בחז"ל כבר מצינו שפקדו על קברו, כמו שהובא בהקדמת ספר הזהר שרבי חייא בא למירון והשתטח על הציון דרבי שמעון בר יוחאי, ונשק לעפר. גם תלמידו רבי אבא סבא בא למירון להשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי , כמובא בזוה"ק.
המגיד מישרים שהתגלה משמים להבית יוסף (רבי יוסף קארו מחבר שולחן ערוך) שרבי שמעון בר יוחאי שמח כשבא אליו הבית יוסף על קברו ולמד זהר. 

ישועות על קברו

במדרש רבה קהלת הובא אחד מתלמידי רשב"י היה שוכח מה שלמד, הוא בא על קברו של רבי שמעון בר יוחאי ובכה, בא אליו רבי שמעון בר יוחאי בחלום ואמר לו אם תחזור על לימודך שלוש פעמים תצליח.
בספר מגיד מישרים אמר המגיד להבית יוסף "ועל כל צרה שלא תבוא על הצבור תקיפו (קבר רשב"י) אותם שבע פעמים ותענו"
השל"ה באיגרתו כתב על מקום זה "כי כמה ניסים יארעו שם, כי צריכים ללמוד הזהר באימה וביראה ובדבקות גדולות, ואחר כך לשמוח הלב שמחה רוחנית, ולא שום אבלות ועצבות, כי באלה חפץ רבי שמעון בר יוחאי, והוא בדוק ומנוסה, ואחר כך נודרים נדרים ונדבות ומתפללים תפילות". אור החיים במסעו בגליל בשנת תק"ב כתב שלמדו שם בקבר רבי שמעון בר יוחאי ו' שעות מספר הזהר "ובסוף ו' שעות נתמלא הבית ריח טוב אשר כמוהו לא נהיה".
(המאמר מובא מספר "המקומות הקדושים")

יתרו: "לא תישא"- שבועת שווא (מהרל מפראג - תפארת ישראל):

הדיבור הקדוש השלישי, לא תשא את שם ה' אלוהיך. וכבר בארנו כי ראוי שיהיה הדיבור הקדוש הזה אחר לא יהיה לך, כי החוטא בדבר זה הוא חוטא בשמו יתברך ומחלל כבודו יתברך, ואין חטא זה בעצמו כמו שהוא עושה לעצמו אלוהים אחרים, שהוא ממעט במציאותו כאילו אין השם יתברך הכל, כמו שהתבאר. אבל החוטא בשמו אינו כופר בו לגמרי, גם אינו ממעט ממציאותו, ומכל מקום הנשבע לשקר מחלל שמו וכבודו יתברך, כדכתיב (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלוהיך. וכבודו יתברך הוא לעצמו, ולפיכך הוא אחר לא יהיה לך.

ובמסכת בשבועות (כ"ט א) נאמר: איזה שבועת שווא?

נשבע לשנות הידוע לאדם, אומר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אישה. נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי גמל פורח באוויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. אומר לעדים: בואו והעידוני; - שבועה שלא נעידך. נשבע לבטל את המצווה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב וכו' זו היא שבועת שווא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

 שמות - ר קוק זצ"ל (מתוך אתר ישיבה)

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [א, יג].

".. (וזה מש"כ) 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', להורות שהגנות היא צורך השבח. מתחיל בגנות של 'עבדים היינו'. אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, ואצ"ל רעות וצרות, בהווה שלה, לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבדי ד' באמת, להיות יכולים לבטל את הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים, שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה ע"י קנין העבדות והרגל השעבוד, שאחרי שסיגיו יצורפו, וכוח השפלות המוריד את ערך האדם יוסר, ע"י התרוממות הנפש של גאון שם ד' ותפארת הוד החיים המלאים כל טוב, שיברך ד' בהם את עמו באחרית הימים, כמה מעטר ומשלים את כלל התכונה הכללית שבאומה יהיה אז, אותו רושם העבדות, אותה התמצית המצטרפת לטובה שתישאר אחר הזיקוק. ורק היא תשלים את החירות הגמורה, בהיות האדם כ"כ בן חורין עד שיוכל בחירותו המוחלטת ג"כ לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במום שהעבדות היא החירות האמיתית" ['עולת ראיה' ח"ב עמ' רס].

ויחי - אָרוּר אַפָּם כִּי עָז [מט, ז].

"את הכעס צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הווייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנוא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת, ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי. כשרואים אנו איזו כתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים. החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון הם תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים', קובץ ג' פסקה קלד].

מקץ- חנוכה (הרב שמואל אליהו):

כשיוסף מביא את אחיו הביתה שאל אותם: (שם, כז) 'וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי'. לכאורה יש להבין, למי מתכוון יוסף בשאלה זו? ועוד יש להבין, מדוע שינו אחיו בתשובתם, שכן הוא הדגיש ושאל אותם "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן", והם ענו לו (שם, כח): 'וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי', ולכאורה מדוע לא ענו לו כפי מטבע שאלתו: "שלום לעבדך לאבינו הזקן"? אלא יש לבאר שכוונתם לסבא שלהם יצחק אבינו, ולכן אמר "הזקן", כלומר סביכם זקנכם, והוא שאל אותם האם הסבא שלכם יצחק עודנו בחיים? והם לא רצו לומר לו שהוא נפטר, שכן הגמרא בפסחים (ד.) אומרת: "רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה כי סליק להתם אמר ליה אייבו קיים? אמר ליה אימא קיימת. אמר ליה אימא קיימת? אמר ליה אייבו קיים". ונהג כן כדי שלא יאמר בפירוש שהוא נפטר, ולכן ענה לו על דבר אחר כדי שיבין מאליו. כך גם אמרו לו "אבינו" ולא אמרו "הזקן" כי התכוונו ליעקב, ובכך נתנו לו להבין שאמנם יעקב אבינו חי וקיים אבל יצחק סבינו נפטר.
 

ביאור "זדים ביד עוסקי תורתך"
אומרים ב"על הנסים" מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים" כלומר, שמזכירים כל מעלה של נצחון ישראל כנגד החסרון שבהפסד היוונים. ומקשה הבית יוסף, הרי "זדים ביד עוסקי תורתך" אין בזה דבר והיפוכו, והיה ראוי להזכיר "וזדים ביד חסידים" וכדו', ומהו "ביד עוסקי תורתך"? ומבאר על פי מה שכתוב "זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי", הרי שעסק התורה בגדר "מתורתך לא נטיתי" הוא ההפך של "זדים". ויש מבארים שהכוונה במה שאומרים "זדים" היא על המתייוונים שהם היו זדים במה שעשו עוונות במזיד, עד שבאו "עוסקי תורתך" והקימו תנועה של תשובה, והחזירו אותם בתשובה לשכנעם לחזור לתורת ישראל, והפכו אותם ל"עוסקי תורתך" בעצמם. 

מאתר ישיבת בית אל

וישב (הרב רפי שטרן):

"ולא יכלו דברו לשלום" ולכאורה, מה הוא השבח בכך, שהרי (לכאורה) עדיף שמי שנוהג שלא כשורה ושונא את חבירו לא יגדיל את חטאו בכך שהוא יודיע את שנאתו לחבירו, ועדיף שיכבוש את שנאתו, ולפחות כלפי חוץ ינהג עימו כאילו אינו שונאו ?   אחי יוסף שנאו את אחיהם ולא יכלו דברו לשלום. וכתב רש"י "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב" (בראשית לז ד'). הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ה' כתב: "לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז)... ולא הזהירה תורה אלא עלשנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא". ובספר המצוות (ל"ת ש"ב) כתב הרמב"ם: "ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור ועובר על עשה גם כן והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך, אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל". כלומר, מי שאינו עושה מעשה (אינו נוקם ואינו נוטר), ואומר לחבירו "אני שונא אותך", מבטל את העשה של "ואהבת..." אבל אינו עובר על הלאו של "לא תשנא.. " ! ולפיכך האחים שהראו ליוסף את שנאתם ניצלו מהאיסור של "לא תשנא" וזה הוא "שבחם" (ועיין מנחת אשר, קדושים, מ"ב, ביאור הגרי"פ, עשה י"ט, ושם גם שיטות אחרות בביאור הלאו). ובטעם הדבר כתבו מפרשים (רשב"ם, ועוד), שאדם לא יכבוש שנאתו לאחיו, אלא "הוכח תוכיח" אותו על העבירה שעשה. אמנם, דבריהם תקפים ביחס למי ששונא את חבירו מחמת עבירה. אולם, מי ששונא את חבירו מחמת קנאה (כאחי יוסף), וחברם לא עבר שום עבירה, מה היא הסיבה שבגינה עליהם לגלות את שנאתם וזו תהיה סיבה ועל ידי כך  ינצלו מהלאו של "לא תשנא..." ?  ובביאור הדברים כתב בבינה לעתים (ר' עזריה פיגו) דרוש ס': "מדרך הכעסני אשר ימעט בהגזמות ולא ירבה דברים לומר אעשה כך וכך, הנה הוא שומר את המשטמה בליבו, לא ישוב מפני כל וכל אשר יזם לעשות יעשה בכח גדול. מה שאין כן המרבה בדברים, כי יפיג כעסו בהפלגת הגיזומים, ואין כוחו אלא בפיו ומיד חמתו ניתכת, הלא נראה אבשלום, כשהיתה לו שנאה, עם אמנון לא דיבר עימו למטוב ועד רע, למען הוציא לפועל מה שעשה, שהמיתו".

וישלח (הרב רפי שטרן):

"עם לבן גרתי" (בראשית לב ה'). פירש רש"י: "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי". במעשהו של יעקב שבא במקומו של עשו, ישנם שני חלקים. האחד, מניעת הברכה מעשו. והשני, קבלת הברכה מיצחק ליעשב. פיוסו של יעקב לעשו מתייחס רק לחלק השני, ואילו ביחס לעובדה שעשו הפסיד את הברכות, יעקב אינו מפייס את עשו כלל. משמע שיעקב הבין ששנאתו של עשו נובעת רק מהסיבה השניה (שהוא יעקב קיבל את הברכה), וכן פייסו רק על כך. ואכן כך מפורש בכתוב: "וישטם עשו  את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו" (בראשית כז מא). כלומר, השנאה הגדולה של עשו ליעקב איננה מחמת אי קבלת הברכה לעצמו אלא מחמת העובדה שיעקב הוא זה שהתברך. ולכאורה, הדבר תמוה שהרי יד עתה עשו ויעקב היו במקומות נפרדים ומהצד המעשי לא נתקימה הברכה "הוה גביר לאחיך", ואילו עתה שיעקב שב לארץ ישראל, יש חשש שהיא תתקיים, ושנאתו של עשו מתעוררת, ופיוסו של יעקב אין לו משמעות כלל ? ונראה, שיעקב אומר לעשו "עם לבן גרתי". פירוש, מעיקרא לא סמכתי על קיום הברכות, אלא גזרתי על עצמי גלות, ומנעתי את האפשרות של קיום הברכות ולכן הוא ממשיך ואומר: "עבדך יעקב... להגיד לאדוני". כלומר, אין לי עתה תכנית להשתרר עליך ולהיות אדון עליך, ולכן אין סיבה לשנאה. ולכן במפגש בין יעקב לעשו, יעקב מנווט את המפגש לפרידה, בה הולך עשו להר שעיר ויעקב נשאר בארץ, זאת כיון שיעקב ידע שמועד קיום הברכה הינו בשעה של "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

ויצא (הרב דני איזק):

..מכל הקורה ליעקב נלמד אנו כיצד עם ישראל צריך לנהוג , שהרי אנחנו נקראים על שמו של יעקב ,"בני ישראל " .האומה הישראלית היא כולה קדושה וטהורה ויחד עם זה ומתוך זה צריכה האומה אנשים בעלי כוחות מעשיים העוסקים בישובו של עולם במוסריות אלוקית ואינם משלימים עם העוולות שבהם מורגל העולם כל כך ,האנשים הללו צריכים להיות בעלי יוזמה לא תמימים " במובן השלילי של המילה , בצורה זו מתגלה שמו של ה' בכל מציאות החיים מהחלק העליון לחלק החומרי הנמוך יותר.

תולדות: (מדברי ר' זלמן מלמד שליט"א)

מידתו המרכזית של יצחק אבינו היא מידת הדין, שעניינה הוא- יכולת הביטול המוחלט של האישיות כלפי הרצון האלוקי. תכונה זו מגיעה לשיא ביטויה בעקידה, שבה מכין יצחק את עצמו למסירת נפשו בפועל, עבור קיום צו ה'. נטילת צורך העיסוק בדאגות הקיום מיצחק, מאפשרת ליצחק להתקדש ולרומם רוחו למדרגת עולה תמימה, בביטול מוחלט של אישיותו כלפי ריבונו של עולם. התקדשות זו, לא לאישיותו של יצחק בלבד היא תורמת, אלא היא מרוממת את העולם כולו, ואף משפיעה ברכה לעולם כולו הן בשפע רוחני, והן בשפע גשמי.  

חיי שרה:  "ויבא אברהם לספד לשרה"

מהיכן בא מהר המוריה (מדרש רבה)
כשהספיד אברהם את שרה, הביא לדוגמא את מעשה העקידה שהייתה בהר המוריה. ועל ידי זה בא לשבחה של שרה,

שגדלה וחינכה בן שהיה מוכן למסור את נפשו להשי"ת. ממעשה העקידה של יצחק נוכל ללמוד על מידת גדולתה של האם.
מהיכן בא? מאיזו נקודת חייה בא להספידה - מהר המוריה בא,  ממעשה העקידה (הדרש והעיון)
מאמר מומלץ מאתר ישיבה:

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2825

וירא: ואקחה פת לחם

ועל כן נתן להמלאכים לאכול, כדי שידעו ויבינו על ידי זה כל מה שהאדם צריך לסבול בעולם הזה שהוא מוכרח לאכול לחם שיש בו בירורים כאלו עד שבסוף צריך לבררו בתוך הגוף מפסולת כזה, ועל כן אין לקטרג על האדם אם נכשל חס ושלום במה שנכשל וכו´, ועל כן באמת המלאכים אף על פי שאכלו בקדושה גדולה כראוי למלאכים וכו´ אף על פי כן לא יצאו נקי אז, כי נכשלו בשליחותם וכו´ ולו יוכלו לעלות עד ימי יעקב, ואחד לא עלה עד ימי מנוח וכו´. ובזה הראה ורמז להם גודל עוצם היגיעות והמרירות שצריך האדם העלוב הזה לסבול בזה העולם, על כן אין להם עוד פתחון פה לקטרג על ישראל שלא יקבלו התורה כי בוודאי ההכרח ליתן לנו התורה כי אי אפשר לעמוד נגד זה העולם כי אם על ידי התורה וכו´.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הל´ בציעת הפת ה"ה)